פוסטמודרניזם - ביטול סיפורי העל 

פרק 2 -העידן הפוסטמודרני
2.1 - מבוא
בשני העשורים האחרונים, במיוחד בשנות התשעים, העולם המערבי טובע בדיון סוער בנושא הפוסטמודרניזם . באוקטובר 1981 כתב העיתון הצרפתי Le Monde , כי "רוח רפאים" מהלכת על אירופה, רוח הרפאים של הפוסטמודרניזם .
נראה כי תקופה שלמה בחיי האנושות מגיעה לקיצה, ועידן חדש נושף בעורפה ומנסה לבטל את הנחות היסוד שהיו נר לרגליה ב-300 שנה האחרונות. כיום, עלינו להסכים עם ההנחה שאיננו חיים עוד בעולם המודרני, עולם זה הינו נחלת העבר. בשונה מהעולם המודרני, העולם הפוסטמודרני טרם מצא דרך להגדיר את עצמו במונחים מדויקים של מה שהוא, אלא הוא מטיב לתאר עצמו במונחים של מה שחדל להיות זה עתה, דהינו - העולם המודרני.

2.2 - ה"פוסט" של עידן המודרני
העידן הקדם מודרני, היווני והמערבי עד זמנם של קופרניקוס וגאלילאו גאלילאי, כלל תחושה אקולוגית, אפיסטמולוגית ומטפיזית של איזון או פרופורציה. תפיסה שלפיה האדם פועל עם הטבע . במהלך המאות השש עשרה והשבע עשרה הוחלפה קוסמולוגית איזון האדם עם הטבע, והתעצבה הקוסמולוגיה המתמטית-מדעית, שחלוציה היו ניקולאוס קופרניקוס, טיכו בראהה, יוהנס קפלר וגאלילאו גאלילאי. חלוצים אלה האמינו כי קיימת אמת מוחלטת, והאדם נדרש לחקור את היקום תוך פעולה עם הטבע, ולגלותה. לדעתם, הדבר בר יישום וזאת באמצעות המתמטיקה, שהיא "האלף-בית שבו השתמש אלוהים לכתיבת חוקי הטבע" .

התפתחותם של כלים מדעיים כגון: המתמטיקה והפיסיקה, הביאו לחשיפתם של חוקי טבע כמו חוקי הכבידה המגדירים גם את נשירתו של תפוח ארצה, וגם את מסילותיהם של כוכבי הלכת סביב השמש. חשיפתם של עקרונות אלה, התקפים ביקום כולו, הדגישו את התיאוריות האוניברסאליות, והעצימו את האמונה בכוחו של המדע.

במאה השמונה עשרה, בעלי חזונות חברתיים כגון: פייר לפלס, קלוד אנרי דה רוברואה (הרוזן דה סן-סימון) ואוגוסט קונט, טענו כי התפתחות המדע מאפשרת את התפתחות התיעוש, דבר שיביא להגברת התפוקה ויפחית את עלויות הטובין - כלומר, חיסול העוני, רווחה ועושר כלכלי. לדעתו של הרוזן דה סן-סימון קבלת החלטות מדעיות והתנהגות ממושמעת יחליפו את השחיתות, הבזבוז והראוותנות הגנדרנית שהייתה כה אופיינית למשטר הישן בצרפת שלפני המהפכה.

במאה התשע עשרה ובמאה העשרים, באמריקה, התגבשה תפיסת המומחה. תקופה שכונתה ע"י Schon (1983) בשם "רציונאליות טכנית". היה זה Taylor (1947) שהאמין שעל מנת למקסם יעילות בעבודה יש לפעול ע"פ עקרונות הניהול המדעי. כלומר, יש לפתח דיסציפלינות מתמחות, כך שנעמיק בידיעת כל פעולה ופעולה בעבודתו של האדם. בנוסף, יש לברור עובדים באופן מדעי, כך שלכל אדם יהיה את המעמד והתפקיד הראוי לו. כמו-כן, יש להקפיד שהעבודה תבוצע ע"פ עקרונות וכללים מדעיים ברורים שנקבעו ע"י מומחים.

היעילות הטכנית והכנסת פס הייצור הגבירו את הפריון; האמונה ביכולת המדע הפכה לחלק מההוויה של העולם המערבי. ההתפתחות המואצת במדע הגיעה לשיאה בכיבוש החלל. התפתחות הלוויין הביא עמו חידושים רבים בתחום הקומוניקציה - הטלוויזיה, השידור הלוויני והאינטרנט. אמצעים אלה פתחו את שערי הידע אשר טמנו בחובם את קונספצית "הכפר הגלובלי".

דול (1993) ממחיש את עוצמת הפרדיגמה המודרניסטית, שעיצבה את המסגרת האינטלקטואלית, החברתית והחינוכית במאה העשרים:
"מדע הוא אחת האובססיות העיקריות שלנו... מבחינת הייצור הפך המדע את אמריקה למנהיגת המדינות התעשייתיות ; מבחינה חברתית הוא סיפק לנו מסגרת לחלום על חיים נוחים ונינוחים יותר, היכן שמכונות מחליפות בני אדם...; מבחינה אינטלקטואלית שיטותיו של המדע מושלות בתחומים החורגים הרבה מעבר לתחומיו, תחומים כמו פילוסופיה, פסיכולוגיה ותיאוריה חינוכית במדעי החברה, ולפיכך גם בתחומי החינוך ובתוכניות הלימודים, הפך המדע מן הטיפוס הספנסריאני - עיבוד מודרניסטי לאמפיריציזם של אייזק ניוטון ולרציונליזם של רנה דקארט - לפרדיגמה".

ברם, האידיאל המודרני החל להתפורר. לפתע נראה שהאמונה בצדק אוניברסאלי, הטכנולוגיה האמורה רק להטיב עם האדם, המדע עצמו והתבונה האנושית עצמה - לא מצליחים לעמוד במשימה . כל התוצרים המובהקים של המדע והתבונה האנושית במאה ה-20 - כולם הכזיבו. זוועות מלחמת העולם השנייה - השואה, הפתרון הסופי: רצח העם היהודי בשיטה מדעית. הפלת פצצת האטום על הירושימה - האטום שאמור היה להטיב עם האנושות, גורם לחיסולה. כישלונן של האידיאולוגיות האוניברסאליות הגדולות: הסוציאליזם והמרקסיזם, התפקחות מהאמונה שהמדע יביא לחיסול הרעב ושאר אסונות טבע הקיימים בעולם. האסון הפוטנציאלי הגלום במרוץ החימוש בין ארה"ב לברית המועצות, חימוש הטומן בחובו התפתחות מואצת בטכנולוגיה הצבאית-גרעינית, אשר ביכולתו לכלות את המין האנושי. התחזקות הלכי הרוח כי האנושות עומדת בפתחו של אסון אקולוגי - זיהום האוויר, החור באוזון, התחממות כדור הארץ ועוד.

את גודל התהום שנפערה בין רעיון המודרנה, ובין תוצאותיו ניתן להבין מדבריו של בלאו (1994) , המציין כי:
"אפשר להיווכח במגמה של ירידה במידת האמון שרוחש האדם המערבי בשתי המאות האחרונות לעקרון הקדמה הכללית של האנושות... נעשינו ערים יותר ויותר לסימנים המבשרים תנועה הפוכה. הן הליברליזם הכלכלי והמדיני כאחד, והן המרקסיזם לסוגיו, אינם יכולים להתנער בשום אופן מאשמת הפשעים שחוללו נגד האנושות... אני משתמש במונח "אושוויץ" כדי להמחיש עד כמה חומרי ההיסטוריה המערבית בת זמננו אינם עולים בקנה אחד עם הרעיון ה"מודרני" של חירות האדם".

הלכי הרוחות סביב הרעיון המודרני הלכו וקדרו. אינטלקטואליים מערביים רבים החלו להתייחס בסקפטיות מופגנת לכל טענה שהאדם באמת מסוגל להבין, לדעת או לשלוט באיתני הטבע, או בגורל האדם. כפי שניתן לצפות, כאשר מתחוללים תנודות וזעזועים בהשקפת עולם, מגששות הבריות בחוסר ודאות, ותרות אחר דרך כלשהי להסביר ולפרש את השגותיהם ותפיסותיהם המתהוות. הזמן בשל להופעת אידיאולוגיות המלכדות ומחברות יחד פרספקטיבות קבוצתיות ומעמידות בסיס לפעולה קיבוצית . הזמן בסוף המאה ה-20 בשל לעידן החדש- העידן הפוסטמודרני.

אך, קודם שנעמוד על העידן הפוסטמודרני, ברצוני לסכם את המאפיינים העיקריים, כפי שבאו לידי ביטוי בפרק זה, השולטים בעידן המודרני: ראשית, העולם המודרני מאמין באמת המדעית כאמת מוחלטת. לדידו, אין לעסוק בתחומים שאינם ניתנים לכימות מדעי. שנית, בעולם המודרני מתחזקת תפיסת המומחה, עולה כוחה של המדינה ופוחת כוחם של מוסדות הדת. שלישית, התיעוש דוגל בעיקרון הגודל. כלומר, ככל שהמכונה גדולה יותר כך מייצרים יותר, העלויות לצרכן קטנות, והיצרנים מרוויחים יותר. הניהול המדעי מחדד את המעמדות. לדידו, על מנת להגביר יעילות יש להתאים לכל אדם את המעמד המתאים לו ביותר. רביעית, הזנחת העיסוק המסורתי-המשפחתי, והמעבר לגישה המדעית הפחיתו את כוחה של תרבות המבוגרים. חמישית, הרעיונות האוניברסאליים של ביטול העוני והסבל האנושי - שולטים בהוויה האנושית. שישית, הלימוד עבר מהתא המשפחתי, למוסדות החינוך הממשלתיים ולמוסדות להשכלה גבוהה. שביעית, התיעוש הביא להפחתת העוני ולהגברת הזמן הפנוי, וכתוצאה מכך חלה העצמה בכל הקשור לתרבות הפנאי. שמינית, הקומוניקציה בסיוע המדע הפכו את התרבות ל"כפר גלובלי", דבר המחזק ערכים ומגמות אוניברסאליים.

2.3 - הגדרת פוסטמודרניזם
כאמור, פרק זה מבקש לדון בפרדיגמה הפוסטמודרנית. אך כבר בתחילת דברי ברצוני לצטט מדבריו של החוקר שרמר (2000) המיטיב לתאר את הקושי הטמון בניסיון להגדיר עידן חמקמק זה :
"הפוסטמודרנית מסמנת מצב עניינים לא סדור ולא מגובש, מצב שהוא היפוכה של מובנות, של שיטתיות ושל עקביות. יותר מכול היא מצטיירת בגילוייה הספונטאניים, הפזורים והבלתי צפויים שאינם נשלטים בידיו של היגיון מנחה כלשהו. מקריותם של גילויים אלו והיעדר שיטתיות, באו לידי ביטוי גם בהשתלבותם של מחשבות ואופני התנהגות בתוכה, שלמקצתם אופי מודרני בכול מכול ולמקצתם אופי מסורתי כל כך, עד כי אי אפשר לאפיין אותה עצמה אלא בכך שיש בה מן המקריות הבלתי צפויה הזו - או מן השרירותיות - שאינה מאפשרת להשתלט עליה ולביית אותה. מאפיין זה מקנה לה את דמותה האנרכיסטית והניהיליסטית... אין הפוסטמודרניות מתוארת או מוסברת באופן אחיד בידיהם של הוגים ומלומדים, שכן אין לה חזות אחת ופשר אחיד. העוסקים בניתוחה מייחדים את דבריהם לצדדים נבחרים, בעיניהם, של הפוסטמודרניות."

על אף ערב רב של כוחות הפועלים בו זמנית בעידן הפוסטמודרני, ועל אף האקלקטיות הלא סדורה במשנתה, אנו ננסה להציג: ראשית, את מעמדו של הפוסטמודרני ביחס למודרני. שנית, נביא מספר הגדרות לפוסטמודרנה. ולבסוף, נעמוד על מספר תחומים בהם אנו צפויים לתמורות כתוצאה מהעידן הפוסטמודרני.

מעמדו של הפוסטמודרנה ביחס לעידן המודרני שנוי במחלוקת. מחד-גיסא, יש הסבורים כי העידן הפוסטמודרני הינו בבחינת עידן חדש, עידן המבטל את העידן המודרני. השקפה מעין זו ניתן למצוא בדבריו של Habermas (1983) הטוען כי "המודרניזם... מת", וזאת לאחר שמיצה את עצמו. מאידך-גיסא, אחרים טוענים כי העידן הפוסטמודרני מכיל בתוכו את העידן המודרני, ובו בזמן מתעלה מעליו. Jencks (1987) טוען, כי המעבר לפרדיגמה הפוסט מודרנית אינו שולל את המדע באופן כולל ומוחלט, אלא שולל את התזה שהחקירה המדעית מעמידה. היינו, החקירה המדעית, היא ורק היא, בבחינת האמת המוחלטת והיחידה. גם ליוטר (1979) מצדד בטענה, כי העידן הפוסטמודרני אינו מסמן עידן היסטורי חדש הבא אחרי העידן המודרני, כי אם מצב עניינים שונה. לדעתו, במצב הפוסטמודרני מתקיימים נהגים, דפוסים ואף רעיונות מודרניים לצד נהגים, דפוסים ורעיונות אחרים, שקודם לכן נדחקו לשוליים. זהו חוסר האמון "בסיפורי העל". לדעתו, החברה מתפקחת מהגישה המדעית החד-מממדית, ועוברת לגישה הרב-מממדית.

אי הסכמה בנוגע למעמדו של העידן הפוסטמודרני הופך את הגדרת המונח למשימה קשה אף יותר. רובינזון (2002) מציין, כי ישנם פילוסופים שהתנערו מן המונח "פוסטמודרני" בטענה שהוא נבוב, מעורפל ומטעה. לעומתם, יש המנסים להגדירו באופן כוללני משהו. ליוטר (1979) קובע כי זהו מצב של אי אמון כלפי מטה-נרטיבים. (1985) Melucci מבקש להגדיר אותו כ"מגבר סמלי". היינו, חוויה אחרת לתפיסת הזמן והמרחב. (1987) Eagleton מגדיר פוסטמודרנה כסימן למותן של תיאוריות כוללניות, שתפקידן היה לבסס את הלגיטימציה להיסטוריה אנושית אוניברסאלית.

ביטויים לגישה הפוסטמודרנית ניתן לזהות כבר בדברי ניטשה (1900-1844) שהטיף לספקנות. לדידו, אמונתנו העיוורת במדע הינה אשליה. בספרו "הרצון לעוצמה" ניטשה כותב: "אנחנו בראנו את העולם שהוא בעל ערך ! אם בזאת הבחנת, הבחנת גם בכך, שהערצת האמת היא כבר תוצאה של אשליה - וכי יותר מאשר אותה, מן הראוי לכבד את הכוח היוצר, המפשט, המעצב, המדמיין. הכל כזב, הכל מותר!". בנוסף, כותב ניטשה: "...קלילות הדעת, הספקנות, אי-המוסריות, ההיתר לפרוק מעצמם עול אמונה, כל אלה שייכים לגדלות" . בדומה, דרידה, שהוא ספקן מניטשה, טוען כי המדע הינו סגנון ספרותי סובייקטיבי, שאין מאחוריו שום ידע אובייקטיבי מהימן על העולם ועל האדם . אף Giroux (1988) קובע, העידן "הפוסטמודרני דוחה את אותם ההיבטים של הנאורות ושל המסורת הפילוסופית המערבית המתבססים על תיאוריות כוללניות, ומתעלמים מהספציפיות של חיי יום-יום, מהמיוחד והמקומי; הפוסטמודרניזם דוחה קטגוריות אוניברסאליות ורואה אותן כטוטליטריות וטרוריסטיות".

רבים טוענים כי העידן הפוסטמודרני טומן בחובו תרומות בתחומים רבים ומגוונים: Toulmin (1982) טוען, שיש התפקחות שתלווה בשינוי מקביל גם בפילוסופיה ובתיאולוגיה. אחרים טוענים לשינוי בתחומי הייצור, החברה, התרבות והפוליטיקה .
על מנת לעמוד על התמורות בתחום התיאולוגי ניתן להביא מדבריו של Waters (1986) המעלה ספקות באשר לדיכוטומיות הנוקשה שיצרה המודרניות, בין חולין לקדושה, בין הפומבי לפרטי. ג'נקס (1987) , לעומת זאת, טוען לשבירת הדיכוטומיה ובשילוב המסורות ע"פ העניין שעל הפרק. לדידו, הפוסטמודרניזם באה במטרה לספק טרנספורמציה רבת דמיון של מערכת סמלים משותפת. לא עוד תפיסת דיכוטומית, אלא פלורליזם של רעיונות וערכים שאין בהם בהכרח קוהרנטיות.

לעומת זאת, בשונה מקודמיו Griffin (1990) מציע, כי העידן הפוסטמודרני טומן בחובו את דרך הדיאלוג מדעי-תיאולוגי. לדידו, מחד-גיסא, לא עוד "סיפורי על". ומאידך-גיסא, לא עוד התפיסה התיאולוגית במובנה הישן. כלומר, מפגש בין הפרדיגמה המדעית לפרדיגמה התיאולוגית כבני שיח המכבדים זה את זה, על דרך הדיאלוג.
על התחום החברתי עמדו Inglehart (1977), ואחרים כמו De Graff & Evans (1966) . לדעתם, בעידן הפוסטמודרני יתחולל מעבר לעיסוק בנושאים פוסטמטריאליים, בסגנון, באיכות חיים, בזהות ובהוויה. החוקרים מציינים כי אנו עדים לעלייתם של נושאים כגון: היחס לטבע, לעבודה, לגוף, למיניות וליחסים בינאישיים - נושאים שנזנחו בעידן המודרני.

כמו-כן, בעידן הפוסטמודרני יטושטשו המבנים ההיררכיים. לאדם לא יהיה סטאטוס או מעמד חברתי הומוגני. לביא (2000) טוען, כי בעידן הפוסטמודרני, תרבות איננה רשאית לשפוט תרבות אחרת, לא על-פי קנה המידה של עצמה, ואף לא על-פי הישגיה המדעיים והטכנולוגיים שברשותה. לדעתו, יש מקום לתרבויות אדם שונות. דוגמה המבהירה את גישתו זו היא התנועה הפמיניסטית המבקשת להתקבל כחברה שווה ברפרטואר האנושי, ולא כנחותה למין הגברי.

נמצא כי אף התחום האישי יחווה תמורות מגוונות. החוקרים Abramson and Inglehart, (1997), Inglehart, Basanez and Moreno, (1998) קובעים, כי זהו שינוי ערכי- תהליכי של חיפוש אחר זהות עצמית, תהליך של ניסיון למימוש עצמי ומתן דגש על איכות חיים. העידן הפוסטמודרני לא חוסך עצמו מהפן הדתי-אישי. (1964) Bellah מציין, כי האדם בעידן הפוסטמודרני תר אחר משמעות אישית ומימוש הערכים. Bell (1976) מצטרף: "איש אינו ניצב לצד הסדר והמסורת הישנים. קיימת רק תשוקה לחדש". Cohen, Ben-Yehuda, Aviad (1987) קובעים, כי האדם הפוסטמודרני מבקש להחליף את מוסדות הדת במובנם המסורתי, ולמצוא מרכז רוחני אימננטי חדש; מרכז רוחני אינדיבידואלי פנימי המתאים לרוח התקופה.

החוקרים Della Porta & Diani,(1999) פונים אל התחום הפוליטי-מדיני. לדעתם, הפוסטמודרניזם קורא תיגר על הסביבה הפוליטית, אקולוגית והמוסדית שממנה הוא צומח, שבתוכה הוא פועל. ליוטר (1979) טוען, שמוקדי המשיכה הישנים, שבמרכזם מדינות הלאום, המפלגות, המקצועות, המוסדות והמסורת ההיסטורית - מאבדים את קסמם . התפרקות האוניברסאליים היא המקור למה שאחדים מזהים כפירוק ההתאגדות החברתית , והמעבר מקיבוצים חברתיים למצב של המון המורכב מיחידים אינדיבידואליים. אחרים טוענים שהפוסטמודרניזם מותח ביקורת ישירה או עקיפה על המדינה, שנתפסת כמי שנושאת ומממשת את פרויקט הקדמה מבלי לתת דעתה למחיר האנושי, חברתי ואקולוגי, שנלווה אליו . בעידן הפוסטמודרני יעלה קרנם של נותני השירותים. כמו-כן, מוקדי הכוח החדשים שיובילו את המהפכה היו תעשיות הטלקומוניקציה ועיבוד המידע. ככול הנראה, הם אלה שיובילו את התמורות בעידן החדש .

מכל האמור, נמצא שמאפייני העידן הפוסטמודרני טומנים בחובם תמורות ערכיות. בזמן שבימי הביניים היה ניתן לדבר על "אמת אלוהית יחידה" המופקדת בידיהם של חכמי הדת שאליה משתייך המאמין, הרי שבעידן המודרני ניתן לדבר על "אמת אלוהית יחידה", אך על האדם החוקר-המדען מוטלת החובה לברר ולגלותה בעצמו. לעומת זאת, בעידן הפוסטמודרני האדם חש כי אין "אמת האלוהית יחידה"; האמת היא אימננטית סובייקטיבית, ולכן כל אחד נדרש למצוא את ה"אמת" שלו .

לסיכום, ברצוני להציג את המאפיינים העיקריים של העידן הפוסטמודרני: ראשית, הפוסטמודרנה מבקשת את השינוי. היא מחפשת דרכים להתעלות מעל הרעיונות שהתמסדו בעידן המודרני. שנית, העידן הפוסטמודרני מבטל את "סיפורי העל"; הוא אינו דוגל באמת מוחלטת, לטעמו הכול סובייקטיבי, נכון ואפשרי. שלישית, האדם מכיר בתחומי דעת נוספים למדע, ואף מבקש להתמחות בהם. רביעית, החברה בעידן הפוסמודרני נחשפת בעוצמה ובתדירות גבוהה לתמורות, כתוצאה מהתעצמותם של אמצעי הטלקומוניקציה. חמישית, החברה הפוסטמודרנית מחבקת את האחר, היא מבטלת את השונות בכל הקשור למעמד משפחתי, חברתי, דתי ותרבותי. שישית, בעידן הפוסמודרני ניתן לשלב ולבחור בין מסגרות של אמונה אישית הנתפרות לפי מידותיו של המאמין. שביעית, המרקם החברתי בעידן הפוסטמודרני בנוי מאוסף של תתי קבוצות חברתיות, קבוצות המבקשות להתחבר עם הטבע או העבר בדרך חופשית, פרטית שלהם. שמינית, האדם הפוסטמודרני מבקש להציב את עצמו במרכז ההוויה, הוא נוטש את ההתמקדות באוניברסאליות ומתמקד בפרטיקולאריות.